<h1>המאורות — ברכות</h1>
<h2>דף כט.</h2>
שנים שאכלו מצוה ליחלק, במה דברים אמורים בששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. ומיהו בדיעבד אפילו שניהם סופרים קיימא לן שומע כעונה, ויצא האחד בברכתו של חבירו. כתב רש"י דהוא הדין בברכת המוציא שמצוה ליחלק אפילו בהסבו. ובהשלמה כתב רבינו נ"ר דדוקא בברכת המזון שהיא מן התורה, וכתיב נמי ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך, אבל בברכת המוציא שהוא מדרבנן לאו מצוה ליחלק. והכי נמי אמרינן בבא להם יין בברכת המזון, אחד מברך לכולן, אלמא לאו מצוה ליחלק. והא דאמרינן בפרק אלו דברים היו יושבין בבית המדרש והביאו להם אור אחד מברך לכולן משום בטול תורה, אלמא טעמא משום בטול תורה הא לאו הכי כל אחד ואחד מברך לעצמו. לא קשיא, דשאני אור שאין הנאתן כאחד, וזה שבא לפניו האור הראשון נהנה ראשון, ואי לאו משום בטול בית המדרש אין לו להמתין עד שיהנו כולן. אי נמי משום בטול תורה מצוה, הא לאו הכי רשות. ועל זה הטעם נהגו לקדש אחד לכולן ולהבדיל. וכן בברכת המוציא עד כאן. ונראה עכשו מדברי רבינו דקידוש והבדלה מדרבנן, דאי הוו מדאורייתא מצוה ליחלק, ואנן קיימא לן נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. ואפשר לומר דהאי קידושא דאנן עבדינן הוי מדרבנן, דמדאורייתא לא הוה צריך ברכה. אי נמי דאשינויא דאמ' לעיל סמכינן, דדוקא בברכת המזון משום דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך, אבל במילי אחריני ואע"פ שהם מדאורייתא לא.
<h2>דף לד:</h2>
[ברכות כ"ד ע"ב] תלמיד חכם אסור לעמוד במקום הטנופת לפי שאי אפשר לו בלא הרהור תורה. בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא את שמע ולא עוד אלא שאם קורא ובא פוסק. לא פסק מאי, עליו הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, וכתיב כי דבר י"י בזה, וכתיב הוי מושכי העון בחבלי השוא. ואי פסק עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים. וכשהוא חוזר, חוזר למקום שפסק, ואע"פ ששהא כדי לגמור את כולה. והכי מסקנא בסוף מסכת ראש השנה. וכן בתקיעות וכן בהלל וכן במגילה. אבל בתפלה לחודה אי שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש.
היה עומד בתפלה וראה צואה מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ארבע אמות. ואי לא אפשר לזורקה לאחריו יזרקנה לצדדין. התפלל ומצא צואה במקומו הואיל וחטא אין תפלתו תפלה. אלא צריך לחזור ולהתפלל במקום אחר טהור. היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר למקום שפסק. וכן כתב הר"מ פרק רביעי בהלכות תפלה. ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ודוקא בתפלה, אבל בק"ש ובשאר מילי אפילו שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק. ויש שפוסקים דהכא אפילו לא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, דהא אמרינן לקמן שמי שצריך לנקביו והתפלל תפלתו תועבה היכא שאין יכול לעמוד על עצמו עד פרסה, וזה אינו יכול לעמוד. מיהו לפי סוגיית הגמרא נראה כדפסקינן דאינו חוזר. ואפשר דהכא מיירי דבשעה שהתחיל להתפלל לא היה מרגיש בעצמו הצורך כל כך, והיה סבור שהיה יכול לעמוד על עצמו עד פרסה או יותר, והוי אנוס, והילכך לא הויא תפלתו תועבה. אבל לקמן מיירי במי שהיה מרגיש בעצמו שאינו יכול לעמוד עד פרסה, לכך תפלתו תועבה, דמזיד הוא. והא דאמרינן ימתין עד שיכלו המים, איכא דמפרשי עד שיתנגבו, כדאמרינן לקמן מי רגלים כל זמן שמטפיחין, אי נמי שישליך עליהם רביעית מים. אך ה"ר משה כהן כתב דכיון דקיימא לן דלא אסרה תורה אלא כנגד עמוד ראשון בלבד, ומדרבנן הוא דגזרו. הכא כדי שלא יפסיק אוקמוה אדאורייתא ולא צריך נגוב ומים. וכן עיקר.
